נכתב ע”י: פניה ברגנשטיין

“יש בדיר טלה קטן וכולו לבן, לבן רק שחורות הן שתי אזניו ושחור הוא הזנב. לפרה האדומה יש עגלה קטנה, חומה. את ראשה היא ליקקה ונתנה לה נשיקה.” האם יש בינינו אחד שהחרוזים הללו לא גורמים לו להתגעגע אל ימי ילדותו? הפרפר הנחמד, הפרח הורוד, הדוגרת ואפרוחיה, הטרקטור, הכלב הנאמן וידידיהם, היו כאן הרבה לפנינו, עוד לפני קום המדינה. יותר מיובל חלף, וקסמן של התמונות מן הכפר והחרוזים התמימים כל-כך, לא פג. להפך – נוסף להם נופך של נוסטלגיה לימים נאיביים יותר, לילדות תמימה ורחוקה.

 הערה: כריכה קשה דפי קרטון